הפחד מהלא נודע בקרב מתבגרים

האירועים אשר מתרחשים סביבנו, מעמידים את כולנו בפני הצורך להתמודד עם הלא נודע ובעצם, להתמודד עם הפחד ממוות. מוות הוא מושג ערטילאי, מופשט, עמו מתקשים מרבית בני האדם להתמודד. זוהי חרדה קיומית, בסיסית, ראשונית, עימה כולנו מגיחים אל העולם וחיים את חיינו בצילה. משברים הפוקדים את העולם, את ישראל, את המשפחה ואת הפרט, מעמידים אותנו בפני הצורך להתמודד עם לחצים ובכל זאת להמשיך לתפקד.

המתבגרים נמצאים בעיצומו של שלב התפתחותי בו החשיבה משתנה והופכת להיות מורכבת יותר. הזהות העצמית מתגבשת והמתבגר מתחיל לשאול את עצמו שאלות קיומיות, דוגמת – מי אני בעצם, מה אני אוהב, מה הציפיות שלי מעצמי, במה אני טוב, במה אני חלש, מה אני חושב על דברים שונים המתרחשים סביבי. מחשבות אלה כשלעצמן מבלבלות מאוד. המתבגר מסוגל לחשיבה מופשטת יותר ומתחיל לחשוב על נושאים היפותטיים, על סיבות לאירועים שונים וכמובן על מוות וחוויית הסופיות

של הקיום האנושי.

בתקופה זו מתחילים המתבגרים להבין שהמסגרת הביתית הבטוחה בה גדלו הינה מוגבלת ביכולתה להגן עליהם וכי העולם רווי בחוסר וודאות. אסונות טבע דוגמת הצונאמי ביפן בהחלט מציבים את הפרט אל מול ההבנה כי ישנם מצבים שאינם בשליטתו. הבנה זו קשה לעיכול, לא רק עבור מתבגרים, אלא עבור כל אחד ואחת מאיתנו. היינו רוצים לחיות בעולם שבו אנו שולטים על חיינו והכל ידוע מראש. אך החיים מזמנים

עבורנו מצבים בהם אנו ניצבים חסרי אונים נוכח מציאות בלתי נשלטת ולעתים גם בלתי מובנת בעליל. למשל – מציאות שבה אנו נאלצים להכיר בכך שישנו רוע כה עמוק בעולם, שמביא אדם לרצוח תינוק בשנתו, כפי שקרה באיתמר.

מתבגרים, אשר נמצאים בעיצומו של תהליך התפתחותי ומתחילים להבין כי ישנם דברים שאינם בשליטתם, עלולים לפתח חרדה ולבטא קשיי התמודדות וקשיי הסתגלות. למרבה הצער אין לנו כהורים אפשרות לעשות מעשה קסם ולבטל לחלוטין את החרדות של ילדינו. אך אנחנו בהחלט יכולים לסייע בהפחתת החרדות הללו.

אחת הדרכים העיקריות היא להוות עבור ילדינו מודל. כלומר, לאפשר להם לראות כיצד אנו מתמודדים עם מצבים של חוסר וודאות ועם אירועים אשר מאיימים על שלמותנו הפיזית. כאשר הילד צופה במבוגר

אשר מצליח להכיל אירוע מאיים ואינו 'מתפרק', הילד לומד ומפנים דרך תגובה, אותה ייטה להכליל בעתיד למצבים דומים. כך, במידה וההורה בעצמו אינו מסוגל להתמודד עם חוסר וודאות, ילדו לא יצליח להפנים דרך לגיטימית וסתגלנית להתמודדות ויישאר חסר אונים נוכח מצבים דומים.

דרך נוספת היא לאפשר לילד לבטא את חרדותיו , לשוחח עליהן ולחשוב יחד על דרכים אפשריות להתמודדות עם מצבים שונים. ושוב, גם כאן חשוב שההורה יהיה מסוגל להכיל בעצמו את חרדותיו של ילדו, לא ייבהל ולא יחסום את הילד מלבטא את מחשבותיו. כאשר יחוש הילד שיש מי

ש'רואה' אותו, מקשיב לו ומבין את מה שמתרחש בלבו, הוא יהיה רגוע יותר וחשיבתו לגבי מצבים מאיימים תהיה רציונלית יותר.

חשוב לשוחח עם הילד על כך שאכן ישנם מצבים בחיינו עליהם אין לנו שליטה מלאה ומצבים עליהם אין לנו שליטה כלל. חשוב להסביר לילד שמצבים כאלה מעוררים גם במבוגרים חרדה, אך יחד עם זאת, חשוב להבהיר לילד שעלינו ללמוד לחיות את חיינו בידיעה זו, להכיל בתוכנו את החרדה המתעוררת נוכח חוסר וודאות ולהיות מסוגלים להמשיך ולתפקד.

כאשר מתרחש אירוע מאיים, דוגמת האסון ביפן או האסון באיתמר, עלינו לפעול מיידית. כיום ברור כבר כי הגישה הטיפולית העממית המקובלת של 'לתת לזמן לעשות את שלו' איננה נכונה. טיפול מיידי וממוקד במשבר הינו יעיל, לא רק בהתגברות על המשבר, אלא גם בלמידה של דרכי התמודדות סתגלניות לעתיד.

חשוב שההורים ייקחו חלק פעיל בהרגעת הילדים, בכך שיאפשרו להם 'ונטילציה', כלומר – שיחה על מחשבותיהם ורגשותיהם, מבלי לבקר ומבלי לשפוט. חשוב שגם בתי הספר יהיו פעילים. למשל – חשוב לשוחח עם הילדים במסגרת כיתתית, לאפשר להם לבטא את חרדותיהם ולהתייחס אליהן.

כללית, חשוב לתת לגיטימציה לחרדותיהם של הילדים, להבהיר שגם בקרב מבוגרים מתעוררת חרדה נוכח אירועים כאלה ובכל זאת, עלינו להמשיך לחיות את חיינו ולא לתת לחרדה לשלוט בנו ולקבוע את

התנהלותנו. חשוב להבהיר לילד שכאשר אנו מאפשרים לחרדה לנהל אותנו, אנו למעשה מפתחים דפוס התמודדות הימנעותי נוכח מוקדי קושי וכך מונעים מעצמנו חוויות בעולם שמהן היינו יכולים ללמוד, להתפתח ולהתעצם.

יהיו הורים שיאמרו, אז מה? זהו? זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות? הורים שישכילו באמת להכיל את חרדותיהם של ילדיהם, יסייעו להם בהירגעות מהירה יותר.

יחד עם זאת, חשוב לשים לב ובמידה והילד אינו מצליח להירגע, מוצף בחרדה ומתקשה להמשיך בתפקוד שוטף, מומלץ מאוד לפנות לאיש מקצוע להתייעצות (לפסיכולוג, פסיכיאטר ילדים).